מגיל 7 המצלמה שלי על ON. מגיל 7. בחישוב מהיר זה יוצא 34 שנים מלאות בהם התנסיתי בלתעד את החיים סביבי.
לאורך השנים בניתי אוסף של תמונות השראה.
תמונות בהם כל אחת ואחד מאיתנו יכולים למצוא את השקט.
לבהות רגע, להרגיש רגש כלשהו, להיזכר, לתהות ולתת לתמונה להדהד לתוך הנשמה.
כבר שנים שחברתי הכי טובה, זו שההיכרות בינינו החלה בבטן של האימהות שלנו.
זו שצפתה בי בגן, ישנה, בחום של שנות השמונים, ללא מזגן, מלא ילדים על מזרונים במעון של עובדי בית החולים ורק אפרת אחת ישנה עם אגלי זיעה על השפה וגלי אחת שבוהה בחברה שלה ותוהה איך לעזאזל היא ישנה בתנאי שטח אלו.
אז זו.
חברה שלי.
אותה חברה יושבת לי על הוריד שנים שאמכור את התמונות שלי. "התמונות שלך צריכות לקשט מרחבים שלמים, תפסיקי לשמור אותם לעצמך".
לפני כשנתיים, אחרי שעשיתי צעד מכריע בחיים ושיניתי אותם ב180 מעלות קיצוניות למדי,
התחלתי להרגיש רצון עז להגיד תודה חזרה ליקום.
להחזיר את האהבה שקיבלתי ממנו, את ההגנה והשמירה.
חלק מהתחושה הזו הביאה איתה פעם ראשונה את הרצון לשחרר את הפריימים שלי לעולם, לבתים, למשרדים שלכם.
יצרתי אוסף מהמם בגדלים שונים ובצבעוניות מדוייקת.
-"הבית זורח מאז תליית התמונות…"
-"החיית לנו את פינת המשפחה…"
-"אני לא מפסיק לקבל מחמאות על המשרד החדש שלנו…"
-"הבנות שמגיעות אלי למשרד, שיצאו מבית אלים, יושבות, משוחחות איתי ובוהות בשלווה שהתמונות שלך מעבירות".
הציטוט האחרון גמר אותי (בקטע טוב).
שאני, אעניק שלווה, דרך הפריימים שלי, לאישה שיצאה מבית אלים, בעודה יושבת במרחב מוגן וגם מפחיד, במשרדה של העו"סית?
עצמתי את העיניים והדמעות לא הפסיקו לזרום.
הייתי במקום הזה. ובהחלט הייתי שמחה לבהות שם באיזה פריים ורוד שיתן לי קצת כוחות למסע שנכנסתי אליו בפחד רב.
אני את הכוחות שלי מצאתי דרך חזרה לעשייה, חזרה לצילום, חזרה לחיפוש אחרי דברים נעימים שעושים לי טוב על הלב.
אז הנה לפניכם אוסף השלווה שלי.
