היוש, אני אפרת לובל
ולצערי אין לי זכרון ממש טוב.
יש אנשים שזוכרים את עצמם בחוויות ראשוניות של החיים. אני לא.
אני זוכרת את עצמי בערך בגיל 7. בסלון המפונפן של סבא וסבתא בגבעתיים.
ילדה קיבוצניקית קצת היפרית. מתחילה להזיז כורסאות ומבקשת מכל המשפחה לעמוד במרכז החדר. מושיבה את סבא וסבתא על כסאות באמצע, מעבירה מנורות מחדר השינה ופותחת וילונות כדי להציף את הבית באור. ממתינה בשקט עד שכולם ימצאו את עצמם בתנוחה שנוחה להם. קליק אחד בלבד עשיתי. בכל זאת היינו אי שם בשלהי סוף שנות ה80 ופילים של 24 תמונות היה דבר יקר. קליק אחד בלבד. לא הייתי צריכה יותר.
וזו תמונת המשפחה הראשונה שצילמתי בחיי. כל המשפחה נוכחת בפריים מלבדי.
איפה אני? מאחורי המצלמה. כנראה ששם כבר קבעתי לעצמי את הייעוד שלי בחיים.
מאז אני משתדלת לא לביים יותר מידי אבל בהחלט מבינה שדרך העשייה שלי – גם לאנשים בעלי זיכרון פחות טוב תהיה את הזכות הענקית לזכור את החוויות היפות של חייהם.
מלבד צילום אנשים, רגשות והבעות (עולם האירועים וצילומי משפחה והריון), אני מצלמת שלל תחומים. ביניהם צילום מוצרים, תכשיטים, הפקות אופנה ופרוייקטים אומנותיים בשביל הנפש.
בשנים האחרונות בניתי קונספט חדש של יום צילום שנקרא "סושיאל סטוק social stock". הרעיון הוא לייצר בנק של תמונות עבור בעלי עסקים שכותבים תוכן מושקע וזקוקים לפריים המדויק שיקפיץ את התוכן שלהם ויקבל חשיפה גבוהה יותר. ביום צילום זה אני מייצרת מאגר מכובד של פריימים שונים ומגוונים עבור שימוש בכל הרשתות החברתיות על פי הצרכים של אותו בעל עסק. תמונות לפירסום באינסטגרם, פייסבוק, פינטרסט, אתר אישי וכו'.
אז כזו אני.
כל יום מצלמת במקום אחר, בקוסנפט אחר וניזונה (מאוד) משינויים ואתגרים.
משתדלת להיות כמה שיותר דינמית, צבעונית, מגוונת. עם ראש פתוח לעולמות חדשים ומרתקים.
אני דור 4 לעולם הצילום. היחידה שהחליטה לקחת את העולם הזה ולהפוך אותו לעניין המרכזי בחיים. לא תחביב, לא בריחה מהמציאות אלא המציאות עצמה.
אני נכנסת לחלל ודבר ראשון רואה בעיני רוחי איך הוא יצטלם.
חיה, נושמת פריימים ולא אתפלא אם יום יבוא ויגלו שבעורקי זורמים נגטיבים במקום כדוריות דם.
אתם מוזמנים להתרשם מעבודותיי וליצור עימי קשר.
